<h1>ספר משפטי שבועות לרב האי גאון — חלק א'</h1>
<h2>דף ל:</h2>
וראוי לדיין לדקדק בדין ואם יבין בו מרמה לא יאמר לפי טענת בעלי דין ועדות העדים אני דן, אעפ"י שהוא מרומה נקי אני, אלא ראוי לדקדק ולתלות המרומה ולעשות כמו שמבין ובלבד שיכוין לבו לשמים, כמ"ש מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצואר העדים, ת"ל [שמות כ"ג] מדבר שקר תרחק.
<h2>דף לד.</h2>
ואחרי זה אפתח בפירוש שער שבועת היסת. ואני אומר כי זאת השבועה איני צריך להאריך בדברי כי כללה אין אדם מתחייב אחרי כפרו אלא בדבר שאילו הודה היה מתחייב בהודאתו, אבל אם אפילו בהודאתו אינו חייב, על מה יתחייב בכפרו. וזה כגון אדם שתבע את חבירו בערבנות והוא אומר להד"מ, אם טוענו ערבנות בקניין או בשעת מתן מעות או בב"ד שבאלו אילו היה מודה היה מתחייב, עתה כשכפר מתחייב שבועת היסת, וכגון זה וכדומה לו חייב שבועת היסת, ואם לא היתה טענתו מכלל אלו שאמרנו אין מתחייב בכפירתו ולא אפי' שבועת היסת לפי שאילו הודה לא היה מתחייב, לדברי רבותינו [ב"ב קע"ה ע"ב] הרי שהיה חונק את חבירו בשוק ומצאו ואמר לו הנח ואני נותן לך כך וכך מעות פטור שלא על אמונתו הלווהו, ואין מתחייב שבועת היסת בכופרו אלא אם תהיה הטענה בממון שאילו היה מודה או מעמיד עליו ראיה היה חייב לשלם. ואני אומר התובע את חבירו נמשך בג' דרכים או יודה או יכפור או יאמר איני יודע. ואלו הג' יש לכל אחד ואחד דרך בפני עצמו. האחד אם יודה מתחייב בהודאתו ושלם, כמ"ש [ב"מ ג' ע"ב] הודאת בעל דין כמאה עדים, אימתי בזמן שתבעוהו והודה, אבל אם תלה הודאתו בדברים אחרים אין יכול הבעל דין לומר הודאתו נקבל ושאר דבריו בטלים, אלא הודאתו בתשלום דבריו, ועל זה אמרו [כתובות ט"ז ע"א] שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל צריכים אנו לפרש תשלום הדבר בין הקרקעות וזולתם ובין דברים אסורים ומותרים כטעם העדאת העדות על הדבר או על מקצתו ומה חייבו חכמים מן מפלג דיבורא.
והשני והוא בב' דרכים. או אם יכפור הנתבע מן העיקר, או אם יודה שהיה לך עליו ופרעתיך. ואם כפר בעיקר מתחייב שבועת היסת, כמ"ש המשנה [שבועות ל"ח ע"ב] מנה לי בידך אין לך בידי כלום פטור, ואמרו בגמ' [שם מ' ע"ב, ב"מ ה' ע"א] א"ר נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת. וכן אם יודה ואח"כ יכפור ויאמר שהיה לך עלי מדעתיך דבריו מקובלים מקצת במקצת וחייב שבועת היסת גם בזה, כדתנן [שבועות ל"ח ע"ב] מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור, ואמרו בגמ' [שם מ' ע"ב] א"ר נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת. ואפי' שאמר רב חנינא מתני לה אסיפא, ונראה שדבריו תלויין במה שמתברר בהודאתו שהיה מו"מ ביניהם אותו מחוייב שבועת היסת. ואמרו ע"ז מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא, ומאן דמתני לה אסיפא אסיפא הוא דמחייב רב נחמן שבועת היסת משום דאיכא דררא דממונא, אבל רישא דליכא דררא דממונא לא, וטעם זה הוא היפוך במה שחייב רב נחמן שבועת היסת, וזה לפי שעיקרו תקנה ופירשה היסת. ודקדקו מן הקדמונים כי זה החיוב על מי שמתברר ביניהם מו"מ או על המודה וחוזר ואומר פרעתי, וזולת דרך זו אינו מתחייב כי חייב רב נחמן בשני זולתי הראשון שבמשנה, וזה אינו כן אלא שניהם שוים בשבועת היסת לפי ששניהם דומים ונמשכים זה לזה ובכללם כאחת ועיקר טעמם, וכ"ש שאנו מוצאים בגמר' שנים אוחזים בטלית [ב"מ ה' ע"א] כההוא רעיא דהוו מסרי ליה דברי רב נחמן ששנויים על דרך השער הראשון, ואין החולק אלא מהסכמת הכל ומקשין ומתרצין על תשובתה וכדומה לה, וא"כ הוא שצריך להיות מו"מ ביניהם ואם לאו אינו מתחייב, היה להם להקימו על כך בתשובת' ודבר ידוע הוא שאין מקשין ומפרקין אלא על דבר שהוא עקר, אלא מכלל שעיקר דיניהם אחד ואני עתיד לפרשו לפנים בע"ה. והרבה מן הרבנים יאמרו בהוראתם כי אין מתחייב שבועת היסת אלא על מי שמתברר שהיתה עיקר לתביעה זו ביניהם, ובזולת זה מחייבין שמתא סתם ובעניית הנתבע אחר השמתא אמן. וזה ידוע הוא שהזכרת השם והוצאת ס"ת אינו אלא לאיום, ואם נתחייב הנתבע לענות אמן אחר השמתא הנה כבר השבענוהו שבענייתו אמן קבל עליו שבועה, כמ"ש [שבועות ל"ו ע"א] אמן בו קבלת שבועה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן, וגם אם יהיה הדין בזולתי זו הדרך אין כאן דין כלל. ואם עמדה ראיה על מי שכפר ולא יתכן להיות אלא בג' דרכים, או אם יודה על כלל דברי העדים, או שיאמר שדעתו היתה נוטה, או אם יכפור על הכל, ואם יודה חייב ליתן. אבל שבועה סתם הוא כגון ששמע אדם מחבירו כי לפלוני עלי מאה כסף, אבל הראיה סתם, כגון שראה אדם נותן לחבירו ממון ואינו יודע על מה נתנם לו, אבל העדים כגון שאמר שפלוני העידנו עליו על מאה כסף, והשטר והוא כגון שכתב בו קניין או מה שרצה המודה לכתוב שטר עליו, וראוי לדיין לדקדק על כל אלו השערים, כי השמיעה והראייה סתם אינו מתחייב. וזה יתכן להיות המעות הנותן זה לה המלוה שהיה לו עליו או שולחם לאיש אחר וכדומה לאלו. ואם טען הנתבע בטענה זו אינו חייב זולתי שבועת היסת, כמ"ש חכמים [שם ל"ד ע"א] יתיב ר"י וקמיבעי' ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ מהו, אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען, אי קאמר אין שקלי ודידי שקלי עדים מה מהנו ליה, ויתכן להיות השמועה בסתם על אדם עשיר ומענה את עצמו שנ' [משלי י"ג] יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב, וטענה זו אין עליו אלא שבועת היסת, כמ"ש [סנהדרין כ"ט ע"ב] ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני אתו פ' ופ' תבעוהו בדינ' קמי ר"נ אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, ועוד יתכן להיות על דרך שחוק, כמ"ש [שם כ"ט ע"א] א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי משטה אני בך פטור, ואם הודה הבעל דין בפני ב"ד ואח"כ אמר פרעתיו, זה הדבר נוטה על שני דרכים, הא' אם יאמר מבתחילה תשובתו פרעתיו אעפ"י שבאו אח"כ עדים אין חייב אלא שבועת היסת, והב' אם כפר מקודם ואחר שבאו עדים והעידו אמר פרעתיו אינו נאמן להשבע ולהפטר אלא חייב לשלם שכבר הוחזק כפרן, ואני עתיד לפרשו להבא על שאר הספר.
והשער השני ועדות אלו השני עדיות שאמרנו וכדומה להם אין בהם ממש. והג' וכדומה לה מחייבתו לשלם, כדתנן [סנהדרין כ"ט ע"א] עד שיאמרו בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז, ואמרו בגמ' [שם] מסייע ליה לרב דאמר ר"י אמר רב וצריך שיאמר אתם עדי. ואפי' אם לא יעיד הנתבע העדים עליו אלא אמר לפלוני עלי ממון כך וכך בשטר ולא אמר היו עלי עדים, חייב ליתן לו כל מה שהודה כמ"ש [כתובות ק"א ע"ב] האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור, ודקדקו ע"ז ה"ד אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דריש לקיש, ואי לא אמר להו מ"ט דר"י, לעולם דלא אמר להו אתם עדי והכא במאי עסקינן דא"ל מנה אני חייב לך בשטר, והלכה כר"י. וכן אם יש לו ראיה שהלוהו ואמר לו אמת אלא שפרעתיך, אין חייב אלא שבועת היסת שפרעתיך, אלא אם התנה עליו התובע בעת ההודאה או בשעת ההלואה לא תפרעני אלא בעדים וטוען זה שפרעתיך בלא עדים, אינו נאמן אלא חייב לשלם, ואם יתבענו אחרי כן שנתתי לך כך וכך ממון וחזרת בך, הדין הוא להישבע התובע, כמ"ש [שבועות מ"א ע"ב] א"ר יהודה א"ר אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, וכך אמרה המשנה [שם ל"ח ע"ב] אמר לו מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור, מנה לי בידך אמר לו הן אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו לו בפני עדים. וכלל מה שאמרה המשנה פטור א"ר נחמן עליו משביעין אותו שבועת היסת, וזהו הפרש בין עדויות הללו וזולתם בטעם הפה שאסר וכו' כי בדבר אינו נאמן אלא אין שם בעיקר עדות, הא אם יש עדים בעיקר עדות אין נאמנים בדבריהם אלא אם יתבררו דבריהם בעדות, לדבריהם [כתובות כ"ב ע"א] האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר וכו', ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת, וכמו כן שכבר פירשנו בטעם השבוייה, אבל הראשונות שהם בממון אין דינם כמו אלו אלא דברי הנתבע וטענותיו מקובלין הם ואפי' אם יש עדות בעיקר כי השבועה היא חיובו זולתי דין הקרקעות עם היורשים שדינם כדין אלו במקום שיש עדות בעיקר. וכבר פירשוהו הקדמונים ואמרו [שם י"ח ע"א] וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו נאמן שהפה שאסר וכו', משום דקא בעי למתנא ואם יש עדים שלוה ממנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן וקיימ"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים.
וכלל מה שזכרנו אם יטעון הנתבע בדברי העדים כמו שפירשנו כבר שלא יכזיבם, אבל אם מכחישם אפי' בשמע סתם או בראיי' לבד בלא הודאה חייב ועדותם עדות כאשר משכו והסכימו כעין זה. לדבריהם [קדושין ס"ה ע"ב] לא איברו סהדי אלא לשקרי, ואין לנו לטעון בשבילם מה שלא טענו. ונאמר שיתכן להיות משטה או עושה שלא להשביע עצמו וכדומה להם, כמו שאמ' [סנהדרין כ"ט ע"א] אם לא טען אין טוענין לו אלא מקבלין עדות העדים כדבריהם שהם לא אמרו אמת אמרנו, ועל דרך כך וכך היו דברינו אלא הכחישום, ובמקום עדים אין נאמנים וחייב לשלם, ועל זה אמר [שבועות מ"א ע"ב, ב"ב ו' ע"א] ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, א"ל לא היו דברים מעולם, אייתי סהדי ואסהידו דאוזפיה ופרעיה, אמר אביי מה נעביד ליה אינהו אמרי אזפיה ואינהו אמרי פרעיה, רבא אמר כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי, והלכה כרבא, ולא יתכן לקבל שבועתן בעת שמכחיש העדים, אבל עד א' אם מכחישו הנתבע ואפי' אם יהיו דבריו קרובים מחייבו גזירה לנתבע, ואם אינו מכחישו אלא נותן אמתלא לדבריו אין מחייבו גזירה, שאין העד א' מחייבו גזירה אלא במקום שאילו היה אחר עמו היה מתחייב ממון, וזה אילו היו אפי' שנים כיון שנתן אמתלא לדבריו לא היו מחייבין אותו, וכאשר פירש' בתחלת דברי על זה אלא אם יהיה העד א' מעיד בקנין ומחייבו שבועה ואפי' אם אינו מכחישו הנתבע אבל דברי השטר האיך צריך להיות השבועה על בעל השטר וליטול אני עתיד לפרשו לפנים בע"ה.
והפנים השלישי מן השלשה שהוא עיקר דברינו, והוא אם יאמר הנתבע לתובע איני יודע שאני חייב לך כלום ואם לאו, דין הוא לישבע לו שבועת היסת שאינו יודע שאני חייב לפלו' כלום, כמו שאמרו [כתובות י"ב ע"ב, ב"ק קי"א ע"א, ב"מ צ"ז ע"ב] איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמר חייב בריא ושמא בריא עדיף, רב נחמן ור' יוחנן אמ' פטור אוקי ממונא בחזקת מריה, והלכה כר' יוחנן, אבל אם חפץ הנתבע לצאת ידי שמים יפרע בעל דינו, כמו שאמ' [ב"ק קי"ח ע"א] איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים, ואם הודה לו במקצת ובשאר אמר איני יודע נתחייב גזירה ואינו יכול לישבע משלם, וזה הדין משונה הוא משאר הדינין לפי שכל הדינין מודה במקצת הטענה נשבע וזה משלם, דתנן גבי שואל כגון זה דתנן [ב"מ צ"ז ע"ב] ואם אמר איני יודע חייב, ואמר בגמ' לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן ופירקו לא הוי תיובתא דמוקי לה רב נחמן בשיש עסק שבועה ביניהם, ופירשו היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ויחרים בפני התובע חרם סתם ופתקא דלטותא על מי שעושק חבירו ונוטל ממנו דבר שאינו חייב לו.
<h2>דף לה:</h2>
וחובת דין השבועה אינה אלא בשבועת האלה. והיא השמתא, לפי שהיא מן השבועות החזקות כאשר תראה הכתוב אומר [יהושע ו'] וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש (ואמר) [וגומר] והנה השביע בקללה [שבועות ל"ה ע"ב]. וכן תראה עוד שאול שאמר [שמואל א' י"ד] ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב, והזכירה בתורה זו השבועה שנאמר [שם] ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם. ועוד אמרה תורה [במדבר ה'] והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. וכבר פירש הפסוק ששבועת התביעות באלה כדכתיב [מלכים א' ח'] ונשא בו אלה להאלותו. ועתה נהגו רבותינו שלא להשביע בשם המיוחד שהעולם לוקה והעונש רבה על זה, ואין צריך הזכרתו במקום הזה. ומונעין הדיין המשביע בשם המיוחד שלא בתפיסת חפץ, כדבריהם [שבועות ל"ח ע"ב] אמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. אבל ההפרש בין גזירה וזולתה, הנשבע בגזירה מתחייב בתפיסת ס"ת בידיו, כמו שאמרו [שם] אפילו תימא רבנן נפ"מ לאנקוטי חפצא בידיה, ועוד אמרו [שם] שבועה בספר תורה, תלמיד חכם לכתחלה בתפילין, ושאר שבועות שהן מדרבנן אין מתחייב בנקיטת חפץ.
<h2>דף לח:</h2>
התנאי החמישי אם תהיה הטענה וההודאה במקצת דבר הנמשך בין התובע לנתבע, חייב גזירה, אלא אם תהיה הטענה על מורישין, כגון שטענו שכך וכך לאבי בידך ואמר הנתבע שלא היה לו עלי לעולם אלא כך, אלו פטור לפי שהוא משיב אבידה, כמ"ש [שבועות ל"ח ע"ב] מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא נ' פטור מפני שהוא כמשיב אבידה, וזה מיוחד הוא באומרו שלא היה לו למת עלי יותר אלא אלו הנ', אבל אם אמר לו ק' היו עלי בידי ופרעתיו מהם נ' חייב, כמ"ש [תוספתא שבועות פ"ה ה"ג] מנה לאבא בידך אין לו בידי [אלא נ'] פטור, אבל אמר נתתי לו מהם נ' חייב. וכן מי שהקדים הודאתו לטענת חבירו אינו חייב גזירה כי הוא משיב אבידה, כי המחייבו גזירה ר' אליעזר ואין הלכה כמותו אלא כחכמים, וכך למדונו הראשונים [שבועות מ"ב ע"א] ר"א ב"י אומר פעמים שהאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס חייב שכך הוא נשבע על טענת עצמו, וחכ"א אינו אלא כמשיב אבידה ופטור, וזה הדבר כבר מתחזק בבני אדם כי כל המקדים לבית דין ומודה קודם טענת חבירו פטור, כגון אם יקדים אדם לדיין ויאמר לו שפלוני מת ונשאר לו עלי ק' דינרים, אפי' אם אחרי כן באו היורשים וטענו כפלים במה שהודה, יחשב כמשיב אבידה, זו טעות גדולה היא, דאם כן כל אדם יעשה כן ויודה במקצת ויפטר, אלא צריך הדיין לראות אם כמערים מיהר בהודאתו לבלתי שלא יתחייב, חייב, ואם על דרך תומו פטור, שאין כל הממהר בהודאתו נאמן אלא השבויה בלבד, וכדתנן [כתובות כ"ב ע"א] האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת, ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא, ופירשו בגמ' [שם כ"ג ע"א] אמר שמואל לא שנשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אעפ"י שלא נשאת ומאי לא תצא לא תצא מהיתרה הראשון, ודומה לו [ב"ק ס"ג ע"ב] הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע הודה בתשלומי כפל שהוא פטור, ואין זה מקום פירושו. וזה שאמרנו שהמודה שהיה לו ביד נ' שהוא כמשיב אבידה ופטור, ק' דינרים ופרעתיו נ' ונשארו נ' אינו כמשיב אבידה אלא אם יהי' בו ג' דברים, הא' אם יודה בב"ד קודם תביעת היורשים ויתברר לב"ד שלא על דרך ערמה הודה. והשני אם אין שם עדות שבינו לבין המת הי' משא ומתן הרי זה משיב אבידה ופטור, ואם יש עדים שהי' ביניהם משא ומתן חייב, כדתנן כדומה לזה [כתובות ט"ו ע"ב] ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדים שהוא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן. הג' אם לא יהיה דבר ידוע ומבואר לכל או יציאת קול שהיה משא ומתן בין המת ובין המודה, הואיל ולא עדות ולא קול יש בזה והודה מעצמו ליורשיו דברי הכל כמשיב אבידה הוא ופטור, כי אנו מחייבין מיציאת קול בנכסי יתומים כמ"ש רבותינו בחזקת הבתים [ב"ב ל"ב ע"ב] אבא בר שרשן נפק עליה קלא דקאכיל נכסי דיתמי אמר ליה אביי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה, אמר ליה ארעא ממשכנא הוה בידאי מאבוהון דיתמי ואכלתה שני משכנתא והוי לי זוזי אחריני גביה, ואמינא אי אמינא זוזי אית לי גביה לא מהימננא דאמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, אוכלה שיעור זוזאי מיגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי מהימננא כי אמינא זוזי יתירי אית לי גביה מהימננא, א"ל לקוחה בידי לא מצית אמרת והא איכא קלא עליה דארעא דיתמי היא. וכן ראוי לבדוק במודה במקצת ליורשין ואם יאמר כי לא היה למת עלי אלא נ' כסף ואינו יכול היורש להעמיד ראיה להכזיבו בדבריו, אין חייב שבועת גזירה, ואם אמר היה לו ופרעתיו ונשאר זה אחרי שטענו היורש חייב גזירה. ואם הקדים הודאתו לטענת היורש ואין שם לא עדות ולא אפי' יציאת קול שהיה משא ומתן ביניהם אין חייב גזירה, והארכתי בזה השער מפני ספקותיו לבאר (טור ח"מ סי' ע"ה).
והתנאי השישי אם יהיה אותו המקצת שהודה בו ביד הנתבע ואינו נותנו מיד לתובע חייב גזירה, אבל אם נותנו לו מיד אין חייב גזירה, וזה כגון הטוען לחבירו מאה דינרים והודה לו הנתבע שאין לך בידי אלא חמשים והא לך אינו חייב גזירה שאפילו שהוא נראה כמודה מקצת הטענה באמרו הא לך קח שלך מיד עכשיו נמצא כאילו פרעו, ובמה שטענו בכולו כפר לו. ובזה אמרו רבותינו [ב"מ ד' ע"א] תני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והא לך חייב, מ"ט הודאה במקצת היא, ורב ששת אמר הא לך פטור מ"ט כיון דקאמר ליה הא לך הני חמשים דקא מודי ליה בגווייהו כמאן דנקט להו תובע בידיה דמי, באידך נ' הלה הא לא קא מודי ליה הילכך ליכא הודאה במקצת הטענה, והלכה כרב ששת.
והתנאי השביעי אם תהיה ההודאה במקצת שאין עליו לא שטר ולא עדות מתחייב גזירה, אבל אם הודה במה שיש עליו שטר או עדים אין חייב גזירה, וזה כגון אדם שאמר לחבירו יש לי עליך ק' דינרים והיה לו עליו שטר או עדות בנ' והודה לו בנ' שהשטר או העדות עליו וכפר לו בנ' הנשארים, אינו חייב גזירה לפי שלא הודה לו בתביעה שזולתי השטר, ואפי' אם היה השטר בסתם כגון שהיה כתוב בו דינרים ואמר המלוה (ח') [ה'] והלה אומר ב' פטור, לפי שגם השטר בב' מעיד, ואפילו אם אמר הלוה ג' שהוסיף על הב' שבשטר לא נאמר מודה במקצת הטענה הוא וחייב, אלא גם זה פטור משבועת גזירה, כמו שאמרו חכמים [ב"מ ד' ע"ב] סילעים דינרים מלוה אומר ה' לווה אומר ג' ר"ש בן אלעזר אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע, ר"ע אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור, ואמרו בגמ' [שם] במסקנא ש"מ כי אמר ב' נמי פטור, והלכה כר"ע מחבירו.
וראוי לפרש דין גלגול שבועה באר היטב. ונבאר קודם דברים שאין נשבעין עליהם, והם כולם ד'. ויש מהם שאין נשבעין עליהם ולא אפי' ע"י זקיקה, ויש מהם שנשבעין עליהם ע"י זקיקה ואלו הם ששנינו במשנתינו, דתנן [שבועות מ"ב ע"ב, ב"מ נ"ו ע"א] ואלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, ואילו הפסוק מוציאם מחיוב שבועה דכתיב [שמות כ"ב] על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבידה חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאעפ"י שמטלטלין אין גופן ממון, הקדש דרעהו אמר רחמנא ולא של הקדש.
ועתה נבאר דין אלו ארבעתן באר היטב. הראשון הם הקרקעות ויעמדו במקום שהן, לדברי רבותי' [ב"ב ל"ב ע"ב] הילכתא כוותיה דרבא בארעא היכא דקיימא תקום. ואם יש לו לתובע להעמיד ראיה מוציאה, כמו שאמרו [ב"ק מ"ו ע"א] המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם אין לו ראיה הקרקע עומדת במקומה ואין חייב עליה שבועת גזירה, כמו שאמר [ב"מ ד' ע"ב, כתובות פ"ז ע"ב] אין נשבעין על טענת כפירת קרקעות. ואפי' אם תבעו בחצר והודה לו במקצתה וכפר במקצתה אין חייב גזירה. וכן מי שתבע חבירו בחצר ומטלטלין וכפר בכל, אינו חייב אלא שבועת היסת. וכן אם הודה במטלטלין וכפר בקרקע, או הודה בקרקע וכפר במטלטלין ואפי' אם הודה במקצת קרקע, פטור, עד שיודה במקצת כלים ויכפור במקצת כלים ויתחייב גזירה על הכל, שאם יודה במקצת קרקעות דינו כדין הילך וקיימ"ל דבהילך אינו חייב גזירה, ולמה דינו כהילך לפי שהקרקע אינה נגזלת וכל היכא דאיתא ברשותא דמרא קיימא ואינו חייב גזירה על זה כלל, אבל אם הודה במקצת מטלטלין וכפר במקצת מטלטלין חייב שבועת גזירה במטלטלין וגם בקרקעות בדרך גלגול כאשר פירשנו. וכגון זה אמרו רבותינו [שבועות ל"ח ע"ב, ב"מ ד' ע"ב] טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים הודה במקצת קרקע פטור, במקצת כלים חייב, ולכן כל המחובר לקרקע הרי הן כקרקעות, כגון פירות שהן מחוברים עדיין לקרקע ואפי' אם הגיעו להיקצר או להיבצר או להיגדר וכדומה להם, הרי הן כקרקע ואין חייבים עליהם גזירה, כמו שאמרו [שבועות מ"ב ע"ב, ב"מ ק' ע"ב, סנהדרין ט"ו ע"א, גיטין ל"ט ע"א] ר' מאיר אומר יש דברים שהם כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו, כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר לא מסרת לי אלא ה' ר' מאיר מחייב וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הן כקרקע.
השני, והם העבדים אין חייבים עליהם בגזירה אלא מעמידין אותם ביד המחזיקים כגון שני אנשים על בן שפחה נכרית זה אומר ברשותי ילדה קודם שמכרתיה לך והוא אומר אחר שקניתיה ילדה ושלי הוא, הדין ביד מי שהוא מחזיק העבד הרי הוא שלו בלא גזירה, כדתנן [ב"מ ק' ע"א] המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתיה ילדה וזה אומר לאחר שקניתיה ילדה יחלוקו, ואמר בגמ' [שם] וניחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, אמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל הכא בשפחה העומדת בסמטא, ונתברר לנו מזה שביד מי שהיה העבד הרי הוא שלו ובלא שבועה, ואם היה ברשות שאינה של שניהם אינו דין לזכות בו ולא אחד מהם כי אין שם שבועה כלל אלא יחלוקו, וכן אמרו חכמים [שם ק' ע"ב] זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי ישבע המוכר שברשותו, לפי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין דברי ר"מ, וחכ"א אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות והלכה כחכמים. וכן אם הודה לו במקצת או מעיד לו עד אחד או מכל מה שיהיה אינו מתחייב גזירה. ואין דינם בזה אלא לפי דקדוק סומכוס כמו שאמרו [ב"מ ב' ע"ב, ב"ק ל"ה ע"ב, ב"ב קמ"א ע"א] כל ממון המוטל בספק חולקין, והוא כגון ילדה שפחה שאינה ברשות שניהם.
השלישי והוא כלל ההקדש אין נשבעין עליהם כלל, כגון הגזבר שטוען על אדם בין כסף של הקדש, והודה לו הנתבע, אין משביעין אותו בגזירה, כמו שאמר התוס' [שבועות פ"ה ה"ה] אמר לו הגזבר מנה להקדש בידך אין לו בידי אלא נ' זוז פטור, וכן עכ"פ שיהיה אין נשבעין על מעות ההקדש.
הרביעי והם השטרות אין נשבעין עליהם. ונאמר שדין השטרות על שני דרכים. הא' על מה ששוה הקלף. והשני על מה שכתב בשטר. ואם תהיה הטענה על דמי הקלף ראוי לשער אם יש בטענה כשיעור שתי כסף ופרוטה כפי שפירשנו, חייב גזירה, ואפי' לצור על פי צלוחיתו, כמ"ש [ב"מ נ"ו ע"ב] המוכר שטרותיו לבשם יש לו אונאה, ואם אין הטענה כשיעור שתי כסף ופרוטה מתחייב שבועת היסת, שאין הפרש בין הטענה זו לשאר טענות שהוציאתם התורה אם אין עקר תביעתם בדמיהם, כמ"ש [שבועות ל"ז ע"ב, ב"ק ס"ב ע"ב] יצאו שטרות שאין גופן ממון. ואם היתה תביעתו במה ששוים הרי גופו ממון ונתחייב כדין כל שאר התביעות, וכן מתחייב בדמי הקלף אם תובעו, כמ"ש [ב"ק צ"ח ע"ב] מאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא, ואם היתה התביעה על מה שכתוב בשטר ואינה תביעת גוף ממון אלא על הדברים ועל שעבוד שבו. וראוי לדקדק בדבריו זה על הנתבע בשטר בשני דרכים, או אם יודה בו או אם יכפור בו, ועוד בהודאתו צריך שני דרכים, או אם יאמר כי הוא מצוי עמו השטר, או אם יאמר שכבר אבד, וכן אם יכפור מתחלק לשני דרכים, או אם יעמיד עליו ראיה או לא, ואם יודה וגם יאמר שמצוי הוא עמו יחזירו, זה הדבר מבורר הוא, ואם יטעון שאבד ממנו השטר ההוא אין מתחייב המאבד ממון זולתי הקלף, ואם היו עדים שראו השטר ועמדו על הכתוב בו היטב, יכתבו שטר כמותו ויעמידוהו ביד התובע להיות בידו לזכות בעיקר הכתב, ועל זה אמרו חכמים [שם] אמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מ"ט דאמר ליה ניירא בעלמא קליי מינך, ועוד דקדקו זה הדבר לדברי בעלי הדין בדברי התובע שאם יש עדים שנתברר להם הדבר מתוך השטר הם יקיימו השטר ויעמידוהו בחזקתו, לדבריהם, מתקיף לה רמי בר חמא אי דאיכא עדים ליכתבון ליה שטרא אחרינא, אי דליכא מנא ידעינן, אמר רבא תהא במאמינו, ואם יכפור הנתבע בכולו או יודה במקצת ויכפור במקצת אינו חייב גזירה לדברי חכמים אין נשבעין על השטרות.
ואחרי בארי אלו הד' דברים אומר כי אין בהם חיוב גזירה בפני עצמם, אבל אם יתחברו בתביעות אחרות מוקדמות או מאוחרות, ימשכו בדין אותם התביעות אם גזירה גזירה אם שבועת היסת שבועת היסת אלו ג' הדברים הקרקעות והעבדים והשטרות על ידי גלגול שבועה, וזו היא ראש דברי בזה הפרק. אבל ההקדשות אין להם לא גזירה ולא שבועת היסת ולא גילגול שבועה, שמאחר שאין נשבעין להקדש כלל מאין מגלגלין עליו שבועה וטעם זה מופרש מטעם שלשה מחוברים.
וצריך אדם לידע כי גלגול שבועה על שלשה דרכים, האחד אם יטעון עליו בזולתי זה ויתחייב לו גזירה, נמשך גם זה אחריו כאשר פירשנו כבר, ובזה אמרה המשנה [קדושין כ"ו ע"א, ב"מ ד' ע"ב, שבועות ל"ח ע"ב] נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות [ל]ישבע עליהם, ואמרו בגמ' [קדושין כ"ז ע"ב] אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן, ותנן על מה היא אומרת אמן אמן, אמן על האלה, אמן על השבועה, אמן עם איש זה אמן עם איש אחר, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה, אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא, ואמרי אשכחן איסורא ממונא מנ"ל, תנא דבי ר' ישמעאל ומה סוטה שלא ניתנה ליתבע בעד אחד מגלגלין, ממון שניתן ליתבע בעד א' אינו דין שמגלגלין. וכל דבר נכנס תחת הגלגול אפי' אם יטעננו שנמכרת לי בעבד עברי נשבע לו בגלגול, כמ"ש [שם כ"ח ע"א] עד היכן גלגול שבועה, אמר רב יהודה עד דאמר ליה השבע לי שאינך עבדי, ומקשה רבא הא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי, רשע יורד עמו לחייו, ממזר סופג את הארבעים, ופירק באומר לו השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי. ונפרש איך דרך גלגול שבועה שזכרנו כגון אדם שטוען לחבירו בעבד שמכרת לי והוא אומר לא היו דברים מעולם, אין חייב גזירה אלא אם יטעננו בכסות גדול ויודה לו בקטן, מתחייב גזירה בכסות ונשבע בכלל על הכסות ועל העבד כאחד, לדברי חכמים [ב"מ ק' ע"א] זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע מוכר שקטן מכר לפי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ומשנתנו זאת מתורצת בטוען כסות עבד, וכן אם יטעננו בגוף שדה אין מתחייב גזירה, ואם יטעננו בעומרי שדה ופירות תלושין נשבע עליהם ועל שדה בגלגול, ועל זה העיקר סברא דמתניתין שכבר הזכרנו זה אומר גדול וזה אומר קטן, והכניס הגמרא דרך מסוגל כדרך המטלטלין עליהם וכותבין הטענה עבד בכסות ושדה בעומריה ויודה במקצת המטלטלין כאשר הקדמנו. וכך אמר [שם] קשיא ליה לרבי אושעיא מידי כסות קתני עבד קתני כסות לא קתני, אלא אמר ר' אושעיא כגון שטוענו עבד בכסותו ושדה בעומרים, והוצרכה משנתינו להודיע שני דרכים, האחד להוציא כסות העבד ועומרי השדה שלא נסמך על העבד ועל השדה ולפוטרם מגזירה, אלא לעשות המטלטלין עיקר ולמשוך השדה והעבד אחריהם, לדבריהם, קשיא לי' לרב ששת זוקקין אתא לאשמעינן, שוב אמר באחרונה ודקא קשיא לך זוקקין איצטריך סד"א כסות עבד כעבד דמיא ועומרי שדה כשדה דמו קמ"ל דלא דמו, ועוד להודיענו שכל מקום שחלקו הקונה והמוכר שזה אומר זה מכרת(י) וזה אומר לא מכרתי זה, שהשבועה על המוכר לבלתי ישלם אם גזירה גזירה ואם שבועת היסת שבועת היסת, אלא אם יהיה המקח ביד הקונה ישבע ויחזיק במקח שבידו.
השני מן אופני גלגול שבועה כגון אדם שטען לחבירו בשתי תביעות ונתחייב לו גזירה בא' ובא' שבועת היסת, הדין בזה להשביעו בשתי התביעות שבועה א' ובחמורה. ואילו נתחייב לו עשר שבועות בעשר תביעות אינו יכול לומר לו השבע לי על כל א' וא' בצורתה, אלא בשבועה החמורה משביעין אותו על הכל, כמ"ש הקדמונים בדבריהם [סנהדרין פ"א ע"א] היה חייב שתי מיתות נידון על שתיהן בחמורה. והאופן הג' כגון אלו השותפין והאריסין וכו' שכבר חשבנו שנשבעין על טענת שמא בגזירה, ואם חלקו בטלה השבועה מביניהם כמו שפירש' כבר, ואם עוד תבעו בתביעה אחרת ונתחייב לו שבועה מדרך אחרת, דין הוא לגלגל עליו כל השבועות אפי' אותם שבטלו כבר, כי לא בטלו לגמרי אלא אין להם תביעה בפני עצמן, אלא אחרי השבועה השניה נמשכין אם גזירה גזירה ואם שבועת היסת שבועת היסת (טור ח"מ סי' צ"ב).
וחובת דין השבועה אינה אלא בשבועת האלה. והיא השמתא, לפי שהיא מן השבועות החזקות כאשר תראה הכתוב אומר [יהושע ו'] וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש (ואמר) [וגומר] והנה השביע בקללה [שבועות ל"ה ע"ב]. וכן תראה עוד שאול שאמר [שמואל א' י"ד] ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב, והזכירה בתורה זו השבועה שנאמר [שם] ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם. ועוד אמרה תורה [במדבר ה'] והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. וכבר פירש הפסוק ששבועת התביעות באלה כדכתיב [מלכים א' ח'] ונשא בו אלה להאלותו. ועתה נהגו רבותינו שלא להשביע בשם המיוחד שהעולם לוקה והעונש רבה על זה, ואין צריך הזכרתו במקום הזה. ומונעין הדיין המשביע בשם המיוחד שלא בתפיסת חפץ, כדבריהם [שבועות ל"ח ע"ב] אמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. אבל ההפרש בין גזירה וזולתה, הנשבע בגזירה מתחייב בתפיסת ס"ת בידיו, כמו שאמרו [שם] אפילו תימא רבנן נפ"מ לאנקוטי חפצא בידיה, ועוד אמרו [שם] שבועה בספר תורה, תלמיד חכם לכתחלה בתפילין, ושאר שבועות שהן מדרבנן אין מתחייב בנקיטת חפץ.
<h2>דף מ:</h2>
ואחרי זה אפתח בפירוש שער שבועת היסת. ואני אומר כי זאת השבועה איני צריך להאריך בדברי כי כללה אין אדם מתחייב אחרי כפרו אלא בדבר שאילו הודה היה מתחייב בהודאתו, אבל אם אפילו בהודאתו אינו חייב, על מה יתחייב בכפרו. וזה כגון אדם שתבע את חבירו בערבנות והוא אומר להד"מ, אם טוענו ערבנות בקניין או בשעת מתן מעות או בב"ד שבאלו אילו היה מודה היה מתחייב, עתה כשכפר מתחייב שבועת היסת, וכגון זה וכדומה לו חייב שבועת היסת, ואם לא היתה טענתו מכלל אלו שאמרנו אין מתחייב בכפירתו ולא אפי' שבועת היסת לפי שאילו הודה לא היה מתחייב, לדברי רבותינו [ב"ב קע"ה ע"ב] הרי שהיה חונק את חבירו בשוק ומצאו ואמר לו הנח ואני נותן לך כך וכך מעות פטור שלא על אמונתו הלווהו, ואין מתחייב שבועת היסת בכופרו אלא אם תהיה הטענה בממון שאילו היה מודה או מעמיד עליו ראיה היה חייב לשלם. ואני אומר התובע את חבירו נמשך בג' דרכים או יודה או יכפור או יאמר איני יודע. ואלו הג' יש לכל אחד ואחד דרך בפני עצמו. האחד אם יודה מתחייב בהודאתו ושלם, כמ"ש [ב"מ ג' ע"ב] הודאת בעל דין כמאה עדים, אימתי בזמן שתבעוהו והודה, אבל אם תלה הודאתו בדברים אחרים אין יכול הבעל דין לומר הודאתו נקבל ושאר דבריו בטלים, אלא הודאתו בתשלום דבריו, ועל זה אמרו [כתובות ט"ז ע"א] שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל צריכים אנו לפרש תשלום הדבר בין הקרקעות וזולתם ובין דברים אסורים ומותרים כטעם העדאת העדות על הדבר או על מקצתו ומה חייבו חכמים מן מפלג דיבורא.
והשני והוא בב' דרכים. או אם יכפור הנתבע מן העיקר, או אם יודה שהיה לך עליו ופרעתיך. ואם כפר בעיקר מתחייב שבועת היסת, כמ"ש המשנה [שבועות ל"ח ע"ב] מנה לי בידך אין לך בידי כלום פטור, ואמרו בגמ' [שם מ' ע"ב, ב"מ ה' ע"א] א"ר נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת. וכן אם יודה ואח"כ יכפור ויאמר שהיה לך עלי מדעתיך דבריו מקובלים מקצת במקצת וחייב שבועת היסת גם בזה, כדתנן [שבועות ל"ח ע"ב] מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור, ואמרו בגמ' [שם מ' ע"ב] א"ר נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת. ואפי' שאמר רב חנינא מתני לה אסיפא, ונראה שדבריו תלויין במה שמתברר בהודאתו שהיה מו"מ ביניהם אותו מחוייב שבועת היסת. ואמרו ע"ז מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא, ומאן דמתני לה אסיפא אסיפא הוא דמחייב רב נחמן שבועת היסת משום דאיכא דררא דממונא, אבל רישא דליכא דררא דממונא לא, וטעם זה הוא היפוך במה שחייב רב נחמן שבועת היסת, וזה לפי שעיקרו תקנה ופירשה היסת. ודקדקו מן הקדמונים כי זה החיוב על מי שמתברר ביניהם מו"מ או על המודה וחוזר ואומר פרעתי, וזולת דרך זו אינו מתחייב כי חייב רב נחמן בשני זולתי הראשון שבמשנה, וזה אינו כן אלא שניהם שוים בשבועת היסת לפי ששניהם דומים ונמשכים זה לזה ובכללם כאחת ועיקר טעמם, וכ"ש שאנו מוצאים בגמר' שנים אוחזים בטלית [ב"מ ה' ע"א] כההוא רעיא דהוו מסרי ליה דברי רב נחמן ששנויים על דרך השער הראשון, ואין החולק אלא מהסכמת הכל ומקשין ומתרצין על תשובתה וכדומה לה, וא"כ הוא שצריך להיות מו"מ ביניהם ואם לאו אינו מתחייב, היה להם להקימו על כך בתשובת' ודבר ידוע הוא שאין מקשין ומפרקין אלא על דבר שהוא עקר, אלא מכלל שעיקר דיניהם אחד ואני עתיד לפרשו לפנים בע"ה. והרבה מן הרבנים יאמרו בהוראתם כי אין מתחייב שבועת היסת אלא על מי שמתברר שהיתה עיקר לתביעה זו ביניהם, ובזולת זה מחייבין שמתא סתם ובעניית הנתבע אחר השמתא אמן. וזה ידוע הוא שהזכרת השם והוצאת ס"ת אינו אלא לאיום, ואם נתחייב הנתבע לענות אמן אחר השמתא הנה כבר השבענוהו שבענייתו אמן קבל עליו שבועה, כמ"ש [שבועות ל"ו ע"א] אמן בו קבלת שבועה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן, וגם אם יהיה הדין בזולתי זו הדרך אין כאן דין כלל. ואם עמדה ראיה על מי שכפר ולא יתכן להיות אלא בג' דרכים, או אם יודה על כלל דברי העדים, או שיאמר שדעתו היתה נוטה, או אם יכפור על הכל, ואם יודה חייב ליתן. אבל שבועה סתם הוא כגון ששמע אדם מחבירו כי לפלוני עלי מאה כסף, אבל הראיה סתם, כגון שראה אדם נותן לחבירו ממון ואינו יודע על מה נתנם לו, אבל העדים כגון שאמר שפלוני העידנו עליו על מאה כסף, והשטר והוא כגון שכתב בו קניין או מה שרצה המודה לכתוב שטר עליו, וראוי לדיין לדקדק על כל אלו השערים, כי השמיעה והראייה סתם אינו מתחייב. וזה יתכן להיות המעות הנותן זה לה המלוה שהיה לו עליו או שולחם לאיש אחר וכדומה לאלו. ואם טען הנתבע בטענה זו אינו חייב זולתי שבועת היסת, כמ"ש חכמים [שם ל"ד ע"א] יתיב ר"י וקמיבעי' ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ מהו, אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען, אי קאמר אין שקלי ודידי שקלי עדים מה מהנו ליה, ויתכן להיות השמועה בסתם על אדם עשיר ומענה את עצמו שנ' [משלי י"ג] יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב, וטענה זו אין עליו אלא שבועת היסת, כמ"ש [סנהדרין כ"ט ע"ב] ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני אתו פ' ופ' תבעוהו בדינ' קמי ר"נ אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, ועוד יתכן להיות על דרך שחוק, כמ"ש [שם כ"ט ע"א] א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי משטה אני בך פטור, ואם הודה הבעל דין בפני ב"ד ואח"כ אמר פרעתיו, זה הדבר נוטה על שני דרכים, הא' אם יאמר מבתחילה תשובתו פרעתיו אעפ"י שבאו אח"כ עדים אין חייב אלא שבועת היסת, והב' אם כפר מקודם ואחר שבאו עדים והעידו אמר פרעתיו אינו נאמן להשבע ולהפטר אלא חייב לשלם שכבר הוחזק כפרן, ואני עתיד לפרשו להבא על שאר הספר.
והשער השני ועדות אלו השני עדיות שאמרנו וכדומה להם אין בהם ממש. והג' וכדומה לה מחייבתו לשלם, כדתנן [סנהדרין כ"ט ע"א] עד שיאמרו בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז, ואמרו בגמ' [שם] מסייע ליה לרב דאמר ר"י אמר רב וצריך שיאמר אתם עדי. ואפי' אם לא יעיד הנתבע העדים עליו אלא אמר לפלוני עלי ממון כך וכך בשטר ולא אמר היו עלי עדים, חייב ליתן לו כל מה שהודה כמ"ש [כתובות ק"א ע"ב] האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור, ודקדקו ע"ז ה"ד אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דריש לקיש, ואי לא אמר להו מ"ט דר"י, לעולם דלא אמר להו אתם עדי והכא במאי עסקינן דא"ל מנה אני חייב לך בשטר, והלכה כר"י. וכן אם יש לו ראיה שהלוהו ואמר לו אמת אלא שפרעתיך, אין חייב אלא שבועת היסת שפרעתיך, אלא אם התנה עליו התובע בעת ההודאה או בשעת ההלואה לא תפרעני אלא בעדים וטוען זה שפרעתיך בלא עדים, אינו נאמן אלא חייב לשלם, ואם יתבענו אחרי כן שנתתי לך כך וכך ממון וחזרת בך, הדין הוא להישבע התובע, כמ"ש [שבועות מ"א ע"ב] א"ר יהודה א"ר אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים, ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, וכך אמרה המשנה [שם ל"ח ע"ב] אמר לו מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור, מנה לי בידך אמר לו הן אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו לו בפני עדים. וכלל מה שאמרה המשנה פטור א"ר נחמן עליו משביעין אותו שבועת היסת, וזהו הפרש בין עדויות הללו וזולתם בטעם הפה שאסר וכו' כי בדבר אינו נאמן אלא אין שם בעיקר עדות, הא אם יש עדים בעיקר עדות אין נאמנים בדבריהם אלא אם יתבררו דבריהם בעדות, לדבריהם [כתובות כ"ב ע"א] האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר וכו', ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת, וכמו כן שכבר פירשנו בטעם השבוייה, אבל הראשונות שהם בממון אין דינם כמו אלו אלא דברי הנתבע וטענותיו מקובלין הם ואפי' אם יש עדות בעיקר כי השבועה היא חיובו זולתי דין הקרקעות עם היורשים שדינם כדין אלו במקום שיש עדות בעיקר. וכבר פירשוהו הקדמונים ואמרו [שם י"ח ע"א] וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו נאמן שהפה שאסר וכו', משום דקא בעי למתנא ואם יש עדים שלוה ממנו והוא אומר פרעתיך אינו נאמן וקיימ"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים.
וכלל מה שזכרנו אם יטעון הנתבע בדברי העדים כמו שפירשנו כבר שלא יכזיבם, אבל אם מכחישם אפי' בשמע סתם או בראיי' לבד בלא הודאה חייב ועדותם עדות כאשר משכו והסכימו כעין זה. לדבריהם [קדושין ס"ה ע"ב] לא איברו סהדי אלא לשקרי, ואין לנו לטעון בשבילם מה שלא טענו. ונאמר שיתכן להיות משטה או עושה שלא להשביע עצמו וכדומה להם, כמו שאמ' [סנהדרין כ"ט ע"א] אם לא טען אין טוענין לו אלא מקבלין עדות העדים כדבריהם שהם לא אמרו אמת אמרנו, ועל דרך כך וכך היו דברינו אלא הכחישום, ובמקום עדים אין נאמנים וחייב לשלם, ועל זה אמר [שבועות מ"א ע"ב, ב"ב ו' ע"א] ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, א"ל לא היו דברים מעולם, אייתי סהדי ואסהידו דאוזפיה ופרעיה, אמר אביי מה נעביד ליה אינהו אמרי אזפיה ואינהו אמרי פרעיה, רבא אמר כל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי, והלכה כרבא, ולא יתכן לקבל שבועתן בעת שמכחיש העדים, אבל עד א' אם מכחישו הנתבע ואפי' אם יהיו דבריו קרובים מחייבו גזירה לנתבע, ואם אינו מכחישו אלא נותן אמתלא לדבריו אין מחייבו גזירה, שאין העד א' מחייבו גזירה אלא במקום שאילו היה אחר עמו היה מתחייב ממון, וזה אילו היו אפי' שנים כיון שנתן אמתלא לדבריו לא היו מחייבין אותו, וכאשר פירש' בתחלת דברי על זה אלא אם יהיה העד א' מעיד בקנין ומחייבו שבועה ואפי' אם אינו מכחישו הנתבע אבל דברי השטר האיך צריך להיות השבועה על בעל השטר וליטול אני עתיד לפרשו לפנים בע"ה.
והפנים השלישי מן השלשה שהוא עיקר דברינו, והוא אם יאמר הנתבע לתובע איני יודע שאני חייב לך כלום ואם לאו, דין הוא לישבע לו שבועת היסת שאינו יודע שאני חייב לפלו' כלום, כמו שאמרו [כתובות י"ב ע"ב, ב"ק קי"א ע"א, ב"מ צ"ז ע"ב] איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמר חייב בריא ושמא בריא עדיף, רב נחמן ור' יוחנן אמ' פטור אוקי ממונא בחזקת מריה, והלכה כר' יוחנן, אבל אם חפץ הנתבע לצאת ידי שמים יפרע בעל דינו, כמו שאמ' [ב"ק קי"ח ע"א] איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים, ואם הודה לו במקצת ובשאר אמר איני יודע נתחייב גזירה ואינו יכול לישבע משלם, וזה הדין משונה הוא משאר הדינין לפי שכל הדינין מודה במקצת הטענה נשבע וזה משלם, דתנן גבי שואל כגון זה דתנן [ב"מ צ"ז ע"ב] ואם אמר איני יודע חייב, ואמר בגמ' לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן ופירקו לא הוי תיובתא דמוקי לה רב נחמן בשיש עסק שבועה ביניהם, ופירשו היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ויחרים בפני התובע חרם סתם ופתקא דלטותא על מי שעושק חבירו ונוטל ממנו דבר שאינו חייב לו.
לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון [משלי ט"ז]. אעפ"י שהעושק והעשוק לא נכחדו מהקב"ה, הואיל והוא סתור מבני אדם, הטיל עליהם שבועה על הנסתרות, כדברי החכם [מלכים א' ח'] אם יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו ואתה תשמע מן השמים. ועוד אעפ"י שיש בנ"א שאין חפצם לעשוק ודעתם להשיב מה שעליהם, אלא מנחיצות בעל ריבו (ו)כופר לו לפי שעה עד שיזמן לו הקב"ה ויפרע חובו. ותבין שכך הוא, שלא כפר אלא על מה שאין מצוי לפי שעה בידו, עד שישא ויתן רוצה להעבירו בדברים, והמצוי בידו לשעה הודה, והטילו עליו שבועה להודות על הכל. וכך ארז"ל [כתובות י"ח ע"א, גיטין נ"א ע"ב, ב"ק ק"ז ע"א, שבועות מ"ב ע"ב] אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת טענה ישבע, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דנכפריה והאי דקא מודה ליה בפלגא משום דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח, ובכוליה בעי דלודי ליה והאי דכפר ליה בפלגא אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה, סבר עד דהוי לי ופרענא ליה, הילכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה, תדע שהוא כן דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות, בפקדון פסול לעדות [ב"ק ק"ו ע"ב]. ואמר עוד [שבועות מ' ע"ב] בשבועת היסת מ"ט, חזקה אין אדם תובע ממון אא"כ יש לו, אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, התם אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה, תדע דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות, בפקדון פסול לעדות. והבננו מזה שהכופר במלוה כשר, כי המלוה להוצאה נתנה ונשא ונתן בה והוציאה, וזה שכפר לא כפר בה אלא עד שימצא ויפרענו, ועל זה הוא כשר לעדות, אבל הכופר בפקדון פסול לעדות שהפקדון לא ניתן לשלוח בו יד, [ב"ק ק"ה ע"ב] ומשעה שכפר בו חמדו וגזלו, ועל זה פסול לעדות. ועוד יתכן שיסתפק לנתבע בתביעה זו ויכפור בה, ובני אדם אינם יודעין עם מי האמת, ואין נמנע הואיל ומסתפק לו לומר לא היו דברים מעולם, אבל אם תחייבהו שבועה יבא לדקדק על עצמו, וגם בשבועתו מתבייש מבני אדם ומדקדק ופורש שלא (יתוועדו) [יתוודעו] שני הדברים. כמו שאמרו חכמים [ב"מ ו' ע"א] אמר רב שישא בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא, מ"ט האי אפשר בחזרה והאי לא אפשר בחזרה. ואלו וכדומין לאלו מחייב הדיין שבועה לבעלי הדין. ועשינוהו על שני דרכים, הראשון על הנתבע כדי להנצל, והשני על התובע כדי להפרע. והעמידו דין השבועה בדברים רבים. החפץ להינצל מבעל דינו כדכתיב [שמות כ"ב] ולקח בעליו ולא ישלם, ותנן נמי [שבועות מ"ד ע"ב] כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, אלא זולתי הנזכרים מיוחדים, ואנו נזכרם. וחלקתי כתבי זה לשני חלקים. וגם הקדמתי שבועת הנתבע להינצל שהיא יותר במעלה ובהקדמה בתורה. ושבועת הנתבע תחלק לשני דרכים וגם שלישית נמשכת ביניהם. הא' חיוב שבועה חמורה והיא הגזירה. והשני חיוב שבועת היסת שהיא קלה ממנה. וזה שאמרנו קלה וחמורה הוא בשם בלבד כי טעמם וחיובם כאחד, אלא הפרשם בתפיסת חפץ בלבד. והשלישי חיוב פתקא דלווטיא, והוא כסתם וכלל משיכתם בשבועת האלה. ולא הוצרכתי לפרש דרכי השבועות כולן אלא שבועת הדיינין ומה שימשך על תביעות, אבל שאר השבועות הרבה הן, נזכירם במקום אחר זולתי זה.
<h2>דף מא.</h2>
ואחרי בארי ג' שערים שהקדמתי אבאר עוד ההפרש שהוא בין שבועה דאורייתא ושבועה דרבנן, ומזה כי שבועה דאורייתא אין אנו מחזירין על התובע ויפרע, ושבועה דרבנן מחזירין על התובע ונשבע ונוטל, לדברי חז"ל [שבועות מ"א ע"א] ומאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן, איכא בינייהו למיפך שבועה בדאורייתא לא מהפכינן בדרבנן מהפכינן. ואמ' מקצת הקדמונים בזה שאין מחזירין שבועת היסת אלא מרצון שני בעלי הדין, אבל הגזירה אפי' מרצון שניהם אין אנו מחזירין, ומקצתם אמרו כי הדין להחזיר בגזירה מרצון שניהם, ושבועת היסת מרצון הנתבע, ומקצתם אמרו המחוייב גזירה אם ישלם לתובעו כל תביעתו וישוב ויתבענו לומר הישבע לי שלא לקחת ממני דבר שלא הייתי חייב לך אינו יכול. ועוד יש הפרש בין שתי השבועות כי המחוייב גזירה אם לא יעמוד בה משמתין אותו זמן שהוא קצוב כבר, אם לא יבא ויתבע שמתו יורדין לנכסיו מן הדין, לדבריהם עוד [שם] דאורייתא נחתינן לנכסיה, בדרבנן לא נחתינן לנכסיה. ועוד יש הפרש אחר כי החייב גזירה אם הוא חשוד נשבע כנגדו ונוטל, ואם היה חייב שבועת היסת אין נשבע כנגדו ונוטל, כמ"ש [שבועות מ"א ע"א] שכנגדו חשוד על השבועה בדאורייתא משתבע ושקיל בדרבנן לא משתבע ושקיל משום דתקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. ושאר הכל אני עתיד לפרשו במקומו בע"ה. אבל כותבין פתקא דלטותא ומחרימין על זה הדבר סתם וזהו בבירור הדבר שנ' חזרה שבועה לסיני וה' יפרע ממי שעושק את חבירו כמו שנתב' זה במקומו. ואם רצה הנתבע להשביע התובע ויטול חייב לעמוד במה שנתרצה ואין יכול לחזור בו ואפי' בדברים שאין מן הדין לישבע עליהן כגון העבדים וכדומה להן ונתרצה הנתבע לישבע שכנגדו וליטול אין יכול לחזור בו, כמו שאמרו [ב"ב קכ"ז ע"ב] שלח רבה לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת לי והלה אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך הישבע וטול אין יכול לחזור, מאי קמ"ל תנינא אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי ג' רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו, קמ"ל דבאתן לך מחלוקת והלכה כחכמים. וכן אם יהיה אדם חייב לחבירו גזירה או שבועת היסת ונתרצה בעל דינו להישבע שבועה קלה ואפי' בחיי ראשו וכדומה לזה, אין יכול לחזור בו, אלא זו השבועה חשובה היא במקום שבועה חמורה ומתחייב שכנגדו או להפקיע התביעה או ליתן לו תביעתו, כמו שאמ' [סנהדרין כ"ד ע"א] היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו, וקיימ"ל דבאתן לך מחלוקת והלכה כחכמים, אבל במחול לך דברי הכל אין יכול לחזור בו. ואעפ"י שאמרנו כי אלו ג' דברים העבדים והקרקעות והשטרות אין נשבעין עליהם, לא אמרנו אלא בגזירה, אבל שבועת היסת שהיא מדרבנן נשבעין עליהם, לפי שמצינו בגמ' [כתובות פ"ז ע"א] וההלכה נתפשטה להראות פנים בחיוב שבועה על הקרקעות והשיבו על דרך קישוי והא אין נשבעין על טענת כפירת קרקעות, ופירקו במסקנא אלא אמר רבא שבועה מדרבנן. אבל ההקדשות אין עליהם שבועה ולא אפי' בשבועת היסת, שאין עליהם דרך שבועה מכל מקום, כי אין שבועה אלא בדבר הנעלם והנתבע והנטען בין איש לרעהו, אבל בין איש לבורא אין שם עיקר שבועה כלל, כדכתיב [שמות כ"ב] שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ועוד כתיב [מלכ' א' ח'] אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו, וביאור דקדוק רעהו הוציא את ההקדש מן העיקר. וכן עוד האיש הממנים אותו ממונה על ההקדש צריכים לחפש על אדם נאמן, וראוי להאמינו ולא להשביעו, וגם לא לחשב אחריו, כמ"ש [ב"ב ט' ע"א] אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר [מלכ' ב' י"ב] ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים. וגם הממונה על הצדקה ועל ההקדש ראוי לו לדקדק ולסלק עצמו מן החשד, לדברי רבותינו [שקלים פ"ג מ"ב] אין התורם נכנס לא בפדגוד הפוך ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפלה ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שצריך אדם לצאת מידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר [במדבר ל"ב] והייתם נקיים מה' ומישראל ואומר [משלי ג'] ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.
וראוי לכל בני אדם לדקדק על עצמם וליישר נתיבותיהם ולהתרחק מן השבועה אם יש לו לתובעו כלום עליו, כי אעפ"י שנראה לו כי בשבועתו עושק חבירו והוא נהנה ומרויח, הקב"ה שהכל גלוי וידוע לפניו אין מנקהו עד שיגבה ממנו כל הדין, ויותר עליו דין העון, ובמקום שמתכוין להרויח נמצא מפסיד.
<h2>דף מב.</h2>
וראוי לדיין לידע מנכסי היתומים אעפ"י שהם חשובים כהקדש אינם חשובים כמותם לכל דבר אלא בדברים מיוחדים, כמו זה שאמרו חכמים [גיטין נ"ב ע"א] אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומים הרי הם כהקדש ולא מיקנו אלא בכספא, אבל נשבעין על נכסי היתומים, כמ"ש [שבועות ל"ח ע"ב] אבל נשבעין לקטן ואמרו בגמ' [שם מ"ב ע"א] בבא בטענת אביו, ואם הטוען קטן הוא או שוטה (ו)אין נשבעין על טענתם כמ"ש אין נשבעין על טענת חש"ו.
<h2>דף מב:</h2>
לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון [משלי ט"ז]. אעפ"י שהעושק והעשוק לא נכחדו מהקב"ה, הואיל והוא סתור מבני אדם, הטיל עליהם שבועה על הנסתרות, כדברי החכם [מלכים א' ח'] אם יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו ואתה תשמע מן השמים. ועוד אעפ"י שיש בנ"א שאין חפצם לעשוק ודעתם להשיב מה שעליהם, אלא מנחיצות בעל ריבו (ו)כופר לו לפי שעה עד שיזמן לו הקב"ה ויפרע חובו. ותבין שכך הוא, שלא כפר אלא על מה שאין מצוי לפי שעה בידו, עד שישא ויתן רוצה להעבירו בדברים, והמצוי בידו לשעה הודה, והטילו עליו שבועה להודות על הכל. וכך ארז"ל [כתובות י"ח ע"א, גיטין נ"א ע"ב, ב"ק ק"ז ע"א, שבועות מ"ב ע"ב] אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת טענה ישבע, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דנכפריה והאי דקא מודה ליה בפלגא משום דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח, ובכוליה בעי דלודי ליה והאי דכפר ליה בפלגא אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה, סבר עד דהוי לי ופרענא ליה, הילכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה, תדע שהוא כן דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות, בפקדון פסול לעדות [ב"ק ק"ו ע"ב]. ואמר עוד [שבועות מ' ע"ב] בשבועת היסת מ"ט, חזקה אין אדם תובע ממון אא"כ יש לו, אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, התם אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה, תדע דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות, בפקדון פסול לעדות. והבננו מזה שהכופר במלוה כשר, כי המלוה להוצאה נתנה ונשא ונתן בה והוציאה, וזה שכפר לא כפר בה אלא עד שימצא ויפרענו, ועל זה הוא כשר לעדות, אבל הכופר בפקדון פסול לעדות שהפקדון לא ניתן לשלוח בו יד, [ב"ק ק"ה ע"ב] ומשעה שכפר בו חמדו וגזלו, ועל זה פסול לעדות. ועוד יתכן שיסתפק לנתבע בתביעה זו ויכפור בה, ובני אדם אינם יודעין עם מי האמת, ואין נמנע הואיל ומסתפק לו לומר לא היו דברים מעולם, אבל אם תחייבהו שבועה יבא לדקדק על עצמו, וגם בשבועתו מתבייש מבני אדם ומדקדק ופורש שלא (יתוועדו) [יתוודעו] שני הדברים. כמו שאמרו חכמים [ב"מ ו' ע"א] אמר רב שישא בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא, מ"ט האי אפשר בחזרה והאי לא אפשר בחזרה. ואלו וכדומין לאלו מחייב הדיין שבועה לבעלי הדין. ועשינוהו על שני דרכים, הראשון על הנתבע כדי להנצל, והשני על התובע כדי להפרע. והעמידו דין השבועה בדברים רבים. החפץ להינצל מבעל דינו כדכתיב [שמות כ"ב] ולקח בעליו ולא ישלם, ותנן נמי [שבועות מ"ד ע"ב] כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, אלא זולתי הנזכרים מיוחדים, ואנו נזכרם. וחלקתי כתבי זה לשני חלקים. וגם הקדמתי שבועת הנתבע להינצל שהיא יותר במעלה ובהקדמה בתורה. ושבועת הנתבע תחלק לשני דרכים וגם שלישית נמשכת ביניהם. הא' חיוב שבועה חמורה והיא הגזירה. והשני חיוב שבועת היסת שהיא קלה ממנה. וזה שאמרנו קלה וחמורה הוא בשם בלבד כי טעמם וחיובם כאחד, אלא הפרשם בתפיסת חפץ בלבד. והשלישי חיוב פתקא דלווטיא, והוא כסתם וכלל משיכתם בשבועת האלה. ולא הוצרכתי לפרש דרכי השבועות כולן אלא שבועת הדיינין ומה שימשך על תביעות, אבל שאר השבועות הרבה הן, נזכירם במקום אחר זולתי זה.
וראוי לפרש דין גלגול שבועה באר היטב. ונבאר קודם דברים שאין נשבעין עליהם, והם כולם ד'. ויש מהם שאין נשבעין עליהם ולא אפי' ע"י זקיקה, ויש מהם שנשבעין עליהם ע"י זקיקה ואלו הם ששנינו במשנתינו, דתנן [שבועות מ"ב ע"ב, ב"מ נ"ו ע"א] ואלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות, ואילו הפסוק מוציאם מחיוב שבועה דכתיב [שמות כ"ב] על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבידה חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאעפ"י שמטלטלין אין גופן ממון, הקדש דרעהו אמר רחמנא ולא של הקדש.
ועתה נבאר דין אלו ארבעתן באר היטב. הראשון הם הקרקעות ויעמדו במקום שהן, לדברי רבותי' [ב"ב ל"ב ע"ב] הילכתא כוותיה דרבא בארעא היכא דקיימא תקום. ואם יש לו לתובע להעמיד ראיה מוציאה, כמו שאמרו [ב"ק מ"ו ע"א] המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם אין לו ראיה הקרקע עומדת במקומה ואין חייב עליה שבועת גזירה, כמו שאמר [ב"מ ד' ע"ב, כתובות פ"ז ע"ב] אין נשבעין על טענת כפירת קרקעות. ואפי' אם תבעו בחצר והודה לו במקצתה וכפר במקצתה אין חייב גזירה. וכן מי שתבע חבירו בחצר ומטלטלין וכפר בכל, אינו חייב אלא שבועת היסת. וכן אם הודה במטלטלין וכפר בקרקע, או הודה בקרקע וכפר במטלטלין ואפי' אם הודה במקצת קרקע, פטור, עד שיודה במקצת כלים ויכפור במקצת כלים ויתחייב גזירה על הכל, שאם יודה במקצת קרקעות דינו כדין הילך וקיימ"ל דבהילך אינו חייב גזירה, ולמה דינו כהילך לפי שהקרקע אינה נגזלת וכל היכא דאיתא ברשותא דמרא קיימא ואינו חייב גזירה על זה כלל, אבל אם הודה במקצת מטלטלין וכפר במקצת מטלטלין חייב שבועת גזירה במטלטלין וגם בקרקעות בדרך גלגול כאשר פירשנו. וכגון זה אמרו רבותינו [שבועות ל"ח ע"ב, ב"מ ד' ע"ב] טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים הודה במקצת קרקע פטור, במקצת כלים חייב, ולכן כל המחובר לקרקע הרי הן כקרקעות, כגון פירות שהן מחוברים עדיין לקרקע ואפי' אם הגיעו להיקצר או להיבצר או להיגדר וכדומה להם, הרי הן כקרקע ואין חייבים עליהם גזירה, כמו שאמרו [שבועות מ"ב ע"ב, ב"מ ק' ע"ב, סנהדרין ט"ו ע"א, גיטין ל"ט ע"א] ר' מאיר אומר יש דברים שהם כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו, כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר לא מסרת לי אלא ה' ר' מאיר מחייב וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הן כקרקע.
השני, והם העבדים אין חייבים עליהם בגזירה אלא מעמידין אותם ביד המחזיקים כגון שני אנשים על בן שפחה נכרית זה אומר ברשותי ילדה קודם שמכרתיה לך והוא אומר אחר שקניתיה ילדה ושלי הוא, הדין ביד מי שהוא מחזיק העבד הרי הוא שלו בלא גזירה, כדתנן [ב"מ ק' ע"א] המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתיה ילדה וזה אומר לאחר שקניתיה ילדה יחלוקו, ואמר בגמ' [שם] וניחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה, אמר ר' חייא בר אבין אמר שמואל הכא בשפחה העומדת בסמטא, ונתברר לנו מזה שביד מי שהיה העבד הרי הוא שלו ובלא שבועה, ואם היה ברשות שאינה של שניהם אינו דין לזכות בו ולא אחד מהם כי אין שם שבועה כלל אלא יחלוקו, וכן אמרו חכמים [שם ק' ע"ב] זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי ישבע המוכר שברשותו, לפי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין דברי ר"מ, וחכ"א אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות והלכה כחכמים. וכן אם הודה לו במקצת או מעיד לו עד אחד או מכל מה שיהיה אינו מתחייב גזירה. ואין דינם בזה אלא לפי דקדוק סומכוס כמו שאמרו [ב"מ ב' ע"ב, ב"ק ל"ה ע"ב, ב"ב קמ"א ע"א] כל ממון המוטל בספק חולקין, והוא כגון ילדה שפחה שאינה ברשות שניהם.
השלישי והוא כלל ההקדש אין נשבעין עליהם כלל, כגון הגזבר שטוען על אדם בין כסף של הקדש, והודה לו הנתבע, אין משביעין אותו בגזירה, כמו שאמר התוס' [שבועות פ"ה ה"ה] אמר לו הגזבר מנה להקדש בידך אין לו בידי אלא נ' זוז פטור, וכן עכ"פ שיהיה אין נשבעין על מעות ההקדש.
הרביעי והם השטרות אין נשבעין עליהם. ונאמר שדין השטרות על שני דרכים. הא' על מה ששוה הקלף. והשני על מה שכתב בשטר. ואם תהיה הטענה על דמי הקלף ראוי לשער אם יש בטענה כשיעור שתי כסף ופרוטה כפי שפירשנו, חייב גזירה, ואפי' לצור על פי צלוחיתו, כמ"ש [ב"מ נ"ו ע"ב] המוכר שטרותיו לבשם יש לו אונאה, ואם אין הטענה כשיעור שתי כסף ופרוטה מתחייב שבועת היסת, שאין הפרש בין הטענה זו לשאר טענות שהוציאתם התורה אם אין עקר תביעתם בדמיהם, כמ"ש [שבועות ל"ז ע"ב, ב"ק ס"ב ע"ב] יצאו שטרות שאין גופן ממון. ואם היתה תביעתו במה ששוים הרי גופו ממון ונתחייב כדין כל שאר התביעות, וכן מתחייב בדמי הקלף אם תובעו, כמ"ש [ב"ק צ"ח ע"ב] מאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא, ואם היתה התביעה על מה שכתוב בשטר ואינה תביעת גוף ממון אלא על הדברים ועל שעבוד שבו. וראוי לדקדק בדבריו זה על הנתבע בשטר בשני דרכים, או אם יודה בו או אם יכפור בו, ועוד בהודאתו צריך שני דרכים, או אם יאמר כי הוא מצוי עמו השטר, או אם יאמר שכבר אבד, וכן אם יכפור מתחלק לשני דרכים, או אם יעמיד עליו ראיה או לא, ואם יודה וגם יאמר שמצוי הוא עמו יחזירו, זה הדבר מבורר הוא, ואם יטעון שאבד ממנו השטר ההוא אין מתחייב המאבד ממון זולתי הקלף, ואם היו עדים שראו השטר ועמדו על הכתוב בו היטב, יכתבו שטר כמותו ויעמידוהו ביד התובע להיות בידו לזכות בעיקר הכתב, ועל זה אמרו חכמים [שם] אמר רבה השורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מ"ט דאמר ליה ניירא בעלמא קליי מינך, ועוד דקדקו זה הדבר לדברי בעלי הדין בדברי התובע שאם יש עדים שנתברר להם הדבר מתוך השטר הם יקיימו השטר ויעמידוהו בחזקתו, לדבריהם, מתקיף לה רמי בר חמא אי דאיכא עדים ליכתבון ליה שטרא אחרינא, אי דליכא מנא ידעינן, אמר רבא תהא במאמינו, ואם יכפור הנתבע בכולו או יודה במקצת ויכפור במקצת אינו חייב גזירה לדברי חכמים אין נשבעין על השטרות.
ואחרי בארי אלו הד' דברים אומר כי אין בהם חיוב גזירה בפני עצמם, אבל אם יתחברו בתביעות אחרות מוקדמות או מאוחרות, ימשכו בדין אותם התביעות אם גזירה גזירה אם שבועת היסת שבועת היסת אלו ג' הדברים הקרקעות והעבדים והשטרות על ידי גלגול שבועה, וזו היא ראש דברי בזה הפרק. אבל ההקדשות אין להם לא גזירה ולא שבועת היסת ולא גילגול שבועה, שמאחר שאין נשבעין להקדש כלל מאין מגלגלין עליו שבועה וטעם זה מופרש מטעם שלשה מחוברים.
וצריך אדם לידע כי גלגול שבועה על שלשה דרכים, האחד אם יטעון עליו בזולתי זה ויתחייב לו גזירה, נמשך גם זה אחריו כאשר פירשנו כבר, ובזה אמרה המשנה [קדושין כ"ו ע"א, ב"מ ד' ע"ב, שבועות ל"ח ע"ב] נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות [ל]ישבע עליהם, ואמרו בגמ' [קדושין כ"ז ע"ב] אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן, ותנן על מה היא אומרת אמן אמן, אמן על האלה, אמן על השבועה, אמן עם איש זה אמן עם איש אחר, אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה, אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא, ואמרי אשכחן איסורא ממונא מנ"ל, תנא דבי ר' ישמעאל ומה סוטה שלא ניתנה ליתבע בעד אחד מגלגלין, ממון שניתן ליתבע בעד א' אינו דין שמגלגלין. וכל דבר נכנס תחת הגלגול אפי' אם יטעננו שנמכרת לי בעבד עברי נשבע לו בגלגול, כמ"ש [שם כ"ח ע"א] עד היכן גלגול שבועה, אמר רב יהודה עד דאמר ליה השבע לי שאינך עבדי, ומקשה רבא הא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי, רשע יורד עמו לחייו, ממזר סופג את הארבעים, ופירק באומר לו השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי. ונפרש איך דרך גלגול שבועה שזכרנו כגון אדם שטוען לחבירו בעבד שמכרת לי והוא אומר לא היו דברים מעולם, אין חייב גזירה אלא אם יטעננו בכסות גדול ויודה לו בקטן, מתחייב גזירה בכסות ונשבע בכלל על הכסות ועל העבד כאחד, לדברי חכמים [ב"מ ק' ע"א] זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע מוכר שקטן מכר לפי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ומשנתנו זאת מתורצת בטוען כסות עבד, וכן אם יטעננו בגוף שדה אין מתחייב גזירה, ואם יטעננו בעומרי שדה ופירות תלושין נשבע עליהם ועל שדה בגלגול, ועל זה העיקר סברא דמתניתין שכבר הזכרנו זה אומר גדול וזה אומר קטן, והכניס הגמרא דרך מסוגל כדרך המטלטלין עליהם וכותבין הטענה עבד בכסות ושדה בעומריה ויודה במקצת המטלטלין כאשר הקדמנו. וכך אמר [שם] קשיא ליה לרבי אושעיא מידי כסות קתני עבד קתני כסות לא קתני, אלא אמר ר' אושעיא כגון שטוענו עבד בכסותו ושדה בעומרים, והוצרכה משנתינו להודיע שני דרכים, האחד להוציא כסות העבד ועומרי השדה שלא נסמך על העבד ועל השדה ולפוטרם מגזירה, אלא לעשות המטלטלין עיקר ולמשוך השדה והעבד אחריהם, לדבריהם, קשיא לי' לרב ששת זוקקין אתא לאשמעינן, שוב אמר באחרונה ודקא קשיא לך זוקקין איצטריך סד"א כסות עבד כעבד דמיא ועומרי שדה כשדה דמו קמ"ל דלא דמו, ועוד להודיענו שכל מקום שחלקו הקונה והמוכר שזה אומר זה מכרת(י) וזה אומר לא מכרתי זה, שהשבועה על המוכר לבלתי ישלם אם גזירה גזירה ואם שבועת היסת שבועת היסת, אלא אם יהיה המקח ביד הקונה ישבע ויחזיק במקח שבידו.
השני מן אופני גלגול שבועה כגון אדם שטען לחבירו בשתי תביעות ונתחייב לו גזירה בא' ובא' שבועת היסת, הדין בזה להשביעו בשתי התביעות שבועה א' ובחמורה. ואילו נתחייב לו עשר שבועות בעשר תביעות אינו יכול לומר לו השבע לי על כל א' וא' בצורתה, אלא בשבועה החמורה משביעין אותו על הכל, כמ"ש הקדמונים בדבריהם [סנהדרין פ"א ע"א] היה חייב שתי מיתות נידון על שתיהן בחמורה. והאופן הג' כגון אלו השותפין והאריסין וכו' שכבר חשבנו שנשבעין על טענת שמא בגזירה, ואם חלקו בטלה השבועה מביניהם כמו שפירש' כבר, ואם עוד תבעו בתביעה אחרת ונתחייב לו שבועה מדרך אחרת, דין הוא לגלגל עליו כל השבועות אפי' אותם שבטלו כבר, כי לא בטלו לגמרי אלא אין להם תביעה בפני עצמן, אלא אחרי השבועה השניה נמשכין אם גזירה גזירה ואם שבועת היסת שבועת היסת (טור ח"מ סי' צ"ב).
התנאי החמישי אם תהיה הטענה וההודאה במקצת דבר הנמשך בין התובע לנתבע, חייב גזירה, אלא אם תהיה הטענה על מורישין, כגון שטענו שכך וכך לאבי בידך ואמר הנתבע שלא היה לו עלי לעולם אלא כך, אלו פטור לפי שהוא משיב אבידה, כמ"ש [שבועות ל"ח ע"ב] מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא נ' פטור מפני שהוא כמשיב אבידה, וזה מיוחד הוא באומרו שלא היה לו למת עלי יותר אלא אלו הנ', אבל אם אמר לו ק' היו עלי בידי ופרעתיו מהם נ' חייב, כמ"ש [תוספתא שבועות פ"ה ה"ג] מנה לאבא בידך אין לו בידי [אלא נ'] פטור, אבל אמר נתתי לו מהם נ' חייב. וכן מי שהקדים הודאתו לטענת חבירו אינו חייב גזירה כי הוא משיב אבידה, כי המחייבו גזירה ר' אליעזר ואין הלכה כמותו אלא כחכמים, וכך למדונו הראשונים [שבועות מ"ב ע"א] ר"א ב"י אומר פעמים שהאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס חייב שכך הוא נשבע על טענת עצמו, וחכ"א אינו אלא כמשיב אבידה ופטור, וזה הדבר כבר מתחזק בבני אדם כי כל המקדים לבית דין ומודה קודם טענת חבירו פטור, כגון אם יקדים אדם לדיין ויאמר לו שפלוני מת ונשאר לו עלי ק' דינרים, אפי' אם אחרי כן באו היורשים וטענו כפלים במה שהודה, יחשב כמשיב אבידה, זו טעות גדולה היא, דאם כן כל אדם יעשה כן ויודה במקצת ויפטר, אלא צריך הדיין לראות אם כמערים מיהר בהודאתו לבלתי שלא יתחייב, חייב, ואם על דרך תומו פטור, שאין כל הממהר בהודאתו נאמן אלא השבויה בלבד, וכדתנן [כתובות כ"ב ע"א] האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת, ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא, ופירשו בגמ' [שם כ"ג ע"א] אמר שמואל לא שנשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא אעפ"י שלא נשאת ומאי לא תצא לא תצא מהיתרה הראשון, ודומה לו [ב"ק ס"ג ע"ב] הטוען טענת גנב בפקדון ונשבע הודה בתשלומי כפל שהוא פטור, ואין זה מקום פירושו. וזה שאמרנו שהמודה שהיה לו ביד נ' שהוא כמשיב אבידה ופטור, ק' דינרים ופרעתיו נ' ונשארו נ' אינו כמשיב אבידה אלא אם יהי' בו ג' דברים, הא' אם יודה בב"ד קודם תביעת היורשים ויתברר לב"ד שלא על דרך ערמה הודה. והשני אם אין שם עדות שבינו לבין המת הי' משא ומתן הרי זה משיב אבידה ופטור, ואם יש עדים שהי' ביניהם משא ומתן חייב, כדתנן כדומה לזה [כתובות ט"ו ע"ב] ומודה ר' יהושע באומר שדה זו של אביך היה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדים שהוא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן. הג' אם לא יהיה דבר ידוע ומבואר לכל או יציאת קול שהיה משא ומתן בין המת ובין המודה, הואיל ולא עדות ולא קול יש בזה והודה מעצמו ליורשיו דברי הכל כמשיב אבידה הוא ופטור, כי אנו מחייבין מיציאת קול בנכסי יתומים כמ"ש רבותינו בחזקת הבתים [ב"ב ל"ב ע"ב] אבא בר שרשן נפק עליה קלא דקאכיל נכסי דיתמי אמר ליה אביי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה, אמר ליה ארעא ממשכנא הוה בידאי מאבוהון דיתמי ואכלתה שני משכנתא והוי לי זוזי אחריני גביה, ואמינא אי אמינא זוזי אית לי גביה לא מהימננא דאמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה, אוכלה שיעור זוזאי מיגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי מהימננא כי אמינא זוזי יתירי אית לי גביה מהימננא, א"ל לקוחה בידי לא מצית אמרת והא איכא קלא עליה דארעא דיתמי היא. וכן ראוי לבדוק במודה במקצת ליורשין ואם יאמר כי לא היה למת עלי אלא נ' כסף ואינו יכול היורש להעמיד ראיה להכזיבו בדבריו, אין חייב שבועת גזירה, ואם אמר היה לו ופרעתיו ונשאר זה אחרי שטענו היורש חייב גזירה. ואם הקדים הודאתו לטענת היורש ואין שם לא עדות ולא אפי' יציאת קול שהיה משא ומתן ביניהם אין חייב גזירה, והארכתי בזה השער מפני ספקותיו לבאר (טור ח"מ סי' ע"ה).
והתנאי השישי אם יהיה אותו המקצת שהודה בו ביד הנתבע ואינו נותנו מיד לתובע חייב גזירה, אבל אם נותנו לו מיד אין חייב גזירה, וזה כגון הטוען לחבירו מאה דינרים והודה לו הנתבע שאין לך בידי אלא חמשים והא לך אינו חייב גזירה שאפילו שהוא נראה כמודה מקצת הטענה באמרו הא לך קח שלך מיד עכשיו נמצא כאילו פרעו, ובמה שטענו בכולו כפר לו. ובזה אמרו רבותינו [ב"מ ד' ע"א] תני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והא לך חייב, מ"ט הודאה במקצת היא, ורב ששת אמר הא לך פטור מ"ט כיון דקאמר ליה הא לך הני חמשים דקא מודי ליה בגווייהו כמאן דנקט להו תובע בידיה דמי, באידך נ' הלה הא לא קא מודי ליה הילכך ליכא הודאה במקצת הטענה, והלכה כרב ששת.
והתנאי השביעי אם תהיה ההודאה במקצת שאין עליו לא שטר ולא עדות מתחייב גזירה, אבל אם הודה במה שיש עליו שטר או עדים אין חייב גזירה, וזה כגון אדם שאמר לחבירו יש לי עליך ק' דינרים והיה לו עליו שטר או עדות בנ' והודה לו בנ' שהשטר או העדות עליו וכפר לו בנ' הנשארים, אינו חייב גזירה לפי שלא הודה לו בתביעה שזולתי השטר, ואפי' אם היה השטר בסתם כגון שהיה כתוב בו דינרים ואמר המלוה (ח') [ה'] והלה אומר ב' פטור, לפי שגם השטר בב' מעיד, ואפילו אם אמר הלוה ג' שהוסיף על הב' שבשטר לא נאמר מודה במקצת הטענה הוא וחייב, אלא גם זה פטור משבועת גזירה, כמו שאמרו חכמים [ב"מ ד' ע"ב] סילעים דינרים מלוה אומר ה' לווה אומר ג' ר"ש בן אלעזר אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע, ר"ע אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור, ואמרו בגמ' [שם] במסקנא ש"מ כי אמר ב' נמי פטור, והלכה כר"ע מחבירו.
<h2>דף מד:</h2>
לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון [משלי ט"ז]. אעפ"י שהעושק והעשוק לא נכחדו מהקב"ה, הואיל והוא סתור מבני אדם, הטיל עליהם שבועה על הנסתרות, כדברי החכם [מלכים א' ח'] אם יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו ואתה תשמע מן השמים. ועוד אעפ"י שיש בנ"א שאין חפצם לעשוק ודעתם להשיב מה שעליהם, אלא מנחיצות בעל ריבו (ו)כופר לו לפי שעה עד שיזמן לו הקב"ה ויפרע חובו. ותבין שכך הוא, שלא כפר אלא על מה שאין מצוי לפי שעה בידו, עד שישא ויתן רוצה להעבירו בדברים, והמצוי בידו לשעה הודה, והטילו עליו שבועה להודות על הכל. וכך ארז"ל [כתובות י"ח ע"א, גיטין נ"א ע"ב, ב"ק ק"ז ע"א, שבועות מ"ב ע"ב] אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת טענה ישבע, חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכוליה בעי דנכפריה והאי דקא מודה ליה בפלגא משום דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח, ובכוליה בעי דלודי ליה והאי דכפר ליה בפלגא אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה, סבר עד דהוי לי ופרענא ליה, הילכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה, תדע שהוא כן דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות, בפקדון פסול לעדות [ב"ק ק"ו ע"ב]. ואמר עוד [שבועות מ' ע"ב] בשבועת היסת מ"ט, חזקה אין אדם תובע ממון אא"כ יש לו, אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, התם אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה, תדע דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות, בפקדון פסול לעדות. והבננו מזה שהכופר במלוה כשר, כי המלוה להוצאה נתנה ונשא ונתן בה והוציאה, וזה שכפר לא כפר בה אלא עד שימצא ויפרענו, ועל זה הוא כשר לעדות, אבל הכופר בפקדון פסול לעדות שהפקדון לא ניתן לשלוח בו יד, [ב"ק ק"ה ע"ב] ומשעה שכפר בו חמדו וגזלו, ועל זה פסול לעדות. ועוד יתכן שיסתפק לנתבע בתביעה זו ויכפור בה, ובני אדם אינם יודעין עם מי האמת, ואין נמנע הואיל ומסתפק לו לומר לא היו דברים מעולם, אבל אם תחייבהו שבועה יבא לדקדק על עצמו, וגם בשבועתו מתבייש מבני אדם ומדקדק ופורש שלא (יתוועדו) [יתוודעו] שני הדברים. כמו שאמרו חכמים [ב"מ ו' ע"א] אמר רב שישא בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא, מ"ט האי אפשר בחזרה והאי לא אפשר בחזרה. ואלו וכדומין לאלו מחייב הדיין שבועה לבעלי הדין. ועשינוהו על שני דרכים, הראשון על הנתבע כדי להנצל, והשני על התובע כדי להפרע. והעמידו דין השבועה בדברים רבים. החפץ להינצל מבעל דינו כדכתיב [שמות כ"ב] ולקח בעליו ולא ישלם, ותנן נמי [שבועות מ"ד ע"ב] כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, אלא זולתי הנזכרים מיוחדים, ואנו נזכרם. וחלקתי כתבי זה לשני חלקים. וגם הקדמתי שבועת הנתבע להינצל שהיא יותר במעלה ובהקדמה בתורה. ושבועת הנתבע תחלק לשני דרכים וגם שלישית נמשכת ביניהם. הא' חיוב שבועה חמורה והיא הגזירה. והשני חיוב שבועת היסת שהיא קלה ממנה. וזה שאמרנו קלה וחמורה הוא בשם בלבד כי טעמם וחיובם כאחד, אלא הפרשם בתפיסת חפץ בלבד. והשלישי חיוב פתקא דלווטיא, והוא כסתם וכלל משיכתם בשבועת האלה. ולא הוצרכתי לפרש דרכי השבועות כולן אלא שבועת הדיינין ומה שימשך על תביעות, אבל שאר השבועות הרבה הן, נזכירם במקום אחר זולתי זה.
<h2>דף מט.</h2>
ועוד ראוי לבעל דין בתשלום השבועה בלי להשאיר עדות או כלום ראיה אחרי השבועה, דאם לאו נמצאת השבועה בחנם, והשבועה דין גדול הוא, כמ"ש [סנהדרין ל"א ע"א] כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין, ואם יביא עדים או ראיה אחר השבועה מפסיד השבועה וחוזר הדין למקומו וגובה מה שחייב לפי ראייתו, ואעפ"י שאמר רב הונא אמר רב [ב"ק ק"ו ע"א] מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ונשבע ואח"כ באו עדים פטור שנאמר [שמות כ"ב] ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקיבלו בעלים שבועה שוב אין משתלמין ממון, אין הלכה כמותו, אלא אם ישבע זה וזה לא יבטל ראיותיו, לא אבדה תביעת זה בשבועת זה שהיא של שקר אלא מוציא ממנו מה שמעמיד ראיה שהיה חייב לו, לדבריהם [שם] יתיב ר"נ וקאמר לה להא שמעתא אמר רמי בר חמא מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך, אמר ליה לתרוצי לדרב בעלמא, ואע"ג דרב קרא קאמר, מפיק ליה רב נחמן להאי קרא ולקח בעליו ולא ישלם לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, וזה במי שמשביע בעל דינו וכ"ש בקופץ ונשבע מעצמו, כי אפי' מי שפוטרו בהעדאת עדים אחר שבועתו לא היה פוטרו אלא אם השביעו בעל דינו, אבל אם נשבע מעצמו אפי' הוא מחייבו, כמ"ש [שם] יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא איתיביה רב אחא בר מניומי לר"נ היכן פקדוני א"ל אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה', ומשני ר"נ אליבא דרב לתרוצי אידי ואידי בב"ד ול"ק כאן בקפץ ונשבע כאן בשלא קפץ ונשבע, אבל אם הודה בפני ב"ד ואמר המשביע קודם שישביעוהו שאין לו עליו שדו' ולא כלום ואח"כ הביא עדים או ראיה בין מקודם בין אחר השבועה אינה כלום, דתנן [סנהדרין ל"א ע"א] א"ל הבא עדים אין לי עדים הבא ראיה אין לי ראיה ולאחר זמן מצא עדים מצא ראיה הרי אין זה כלום, אמר רשב"ג מה היה עושה לא היה יודע שיש בו עדים ומצא לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא, ואומר בגמ' [שם] אמר רבא בר רב הונא הלכה כדברי חכמים, אבל אם היו עדיו למקום אחר או ראייתו מופקדת ביד מי שאינו מצוי הנה ואח"כ הגיע, מקבלין אותה, כמ"ש [שם ל"א ע"ב] אבל באו לו עדים ממדינת הים או שהי' דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחר ה"ז מביא ראיה וסותר, תוספ' [סנהדרין פ"ו ה"ה] וחכ"א אילו הביא לאחר ג' שנים מקבלין הימנו וסותרין דבריו של זה, יש לך עדים אחרים אמר אין לי אלא אלו, יש לך ראיה אחרת ואמר אין לי אלא זו, ואח"כ הביא עדים או ראיה אין מקבלין אותה הימנו עד שיביא ראיה שלא היה יודע בה לעולם.
העדים יכולים להחזיר בהם עד שתוחקר עדותן בב"ד, משנחקרה עדותן בב"ד אין יכולים לחזור בהם. וכן אם נתן לו הדיין זמן קצוב להעמיד ראיותיו ולא הביא בתוך הזמן, אפי' אם יעבור הזמן ואח"כ תביא ראיותיו מקבלין אותם ממנו. כדתנן [סנהדרין ל"א ע"א] אמרו לו כל ראיה שיש לך הבא מכאן עד ל' יום אם הביא בתוך ל' יום סותר, לאחר ל' אינו סותר, אמר רשב"ג מה יעשה ולא מצא תוך ל' יום ומצא לאחר ל' יום, ואמרו בגמ' [שם] אמר רבה בר ר"ה הלכה כרשב"ג. אלא אם יתנה עליו בביטול כל זכיותיו כבר בטלו, ובזה אמרו [נדרים כ"ז ע"א] והלכתא בטלה זכוותיה. אבל אם יתום הבא מכח אביו אפילו אם יודה ויאמר שאין לי עליו שום זכות ואח"כ הביא עדים או ראיה מקבלין אותם, וכן כל יורש בין גדול בין קטן בשנים, שאין אדם יודע בכל זכיות מן היורשין, כמ"ש [סנהדרין ל"א ע"א] ההוא יתמא דתבעוהו בדינא קמיה דר"נ א"ל אית לך סהדי אמר ליה לאו, חייביה ר"נ, הוא קא בכי ואזיל, שמעו' הנך אינשי א"ל אנן ידעינן במילי דאבוך, אר"נ בהא אפי' רבנן מודו דינוקא במילי דאבוהו לא ידע. וצריך הדיין להזהר באלו הדברים כדי לקנות מן התובע בפיצוי מכל דבר לנתבע, וכן לכתוב לתובע ראיה במה נפסק הדין, כמ"ש [כתובות פ"ה ע"א] ההיא איתתא דאיתחייבא שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אשי, אמרה להו כתובו לי זכות' דכי משתבענא יהבון לי, אמר להו רב ביבי כתובו לה.
וכלל אלו שכבר חקקנו, צריך הדיין לראות האיך ישביע לבלתי יבא אחר ויפסיד השבועה, וישיב הדין לאיתנו, ואני עתיד לפרשו בשער המשכון בשני הנשאר. ומה שנ' הנה כגון אדם התובע לחבירו בשבילו ובשביל אחיו או שותפו ולא יתכן שישביע הדיין לנתבע בלא ידיעת האח האחר או השותף אלא אם יהיה בב' דרכים. הראשון אם תהיה שבועה שלא יתכן לאח או לשותף האחר לחייבו יותר מזה אחרי שיוחרם על איזה פעם שיהיה, אבל אם יתכן לאח או לשותף האחר להפסיד השבועה בטענתו, אין לו לדיין להשביע הבעל דין בזולתי האח או השותף, וחייב הדיין לדקדק בזה מקודם שיגיע הדבר. והשני אם יהיה השותף או האח עמהם במדינה ושמעו על אודות התביעה וידעו ולא באו אלא שמעו ושתקו, ואחרי כן באין ומערערין, אין משגיחין עליהם, אלא עומדים בעל כרחם במה שנפסק אחר ששמעו כי שותפם עומד בדין ושתקו ולא באו וטענו לשוב עתה לבתחלה לערער שנפסק עליו בין שבועה בין זולתה, כי יכול לומר לו ידעת ושתקת שליחות' עשה ואין להם עליו אלא אם יש להם ראיה מבוררת אין מפסידין אלא חוזרין על הדין, כמ"ש חכמים [כתובות צ"ב ע"א] א"ר הונא הני תרי אחיי או שותפי דנחית חד מינייהו לדינא לא מצי אידך הדר תבע ליה דאמר ליה שליחותך עבדי, איקלע ר"נ לסורא עול לגביה ר"ח ורבה בר ר"ה אמר ליה כי האי גוונא מאי, אמר להו מתני' היא הראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית ושלישית לרביעית, ואילו ראשונה לא קתני מ"ט לאו משום דשליחותיה עבד, א"ל מי דמי התם שבועה לחד שבועה למאה הכא א"ל אי הואי אנא טעיננא טפי מן חבראי, ולא אמרן אלא דליתיה במתא, אבל איתיה במתא סבר וקבל, והלכתא כר"ח וכרבה בר רב הונא. וכבר היבננו מזה כי הנשבע לאחד מן האחין או לא' מן השותפין אינו יכול האחר לחזור עליו כי הדין כן הוא שבועה לאחד שבועה למאה. וכן אם לא יתכן לבאים אחר מיכן לערער ולטעון יותר ממה שטען זה, פוסקין הדין בזולתו, כי כבר אינו יכול לומר אי הואי אנא הוה טעיננא טפי, ואם היה מצוי במדינה וידע סבר וקיבל. ובכלל זה העיקר די לאנשי הבינה והשימוש.
וידוע לפני ה' שלא ביארתי כתבי זה אלא כדי להבין מי שאינו מבין ולהתלמד מי שאינו לומד ולידע מי שאינו יודע, לפי שראיתי מיעוט בינה רוב המתחכמים בגמ' בזמן הזה, ואם יתלמד הבע"ד ממנו טענות לטעון על העיקוב ולהנצל וגורם רעה לעצמו ואני נקי מזה לפני בוראי, לפי שלא פירשתי כתבי זה אלא למיישרי נתיבות להבין ולהורות. ואני בזה כמ"ש רבן יוחנן בן זכאי על חרבן הרמאים [ב"ב פ"ט ע"א] אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, אוי לי אם אומר שמא ילמדו הרמאים, אוי לי אם לא אומר שמא יאמרו הרמאים אין ת"ח בקיאין במעשה ידינו, אומר או לא אומר, ומסקנא, אמר' וסמך על האי קרא [הושע י"ד] כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו', והקב"ה יפרע מן כל הקורא כתבי זה שלא ינהוג בו אלא ביראת שמים ובדרך האמת, ואם יעבור על זה אלהינו שכל נעלם לפניו הוא גלוי יהי' בעל דיני ואנחנו נקיים שנ' [תהלים קכ"ה] והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלו' על ישראל.
